| Gabriel Faure (1845-1924)
Requiem Op. 48
|
 |
ג. פורה (1845-1924) רקוויאם אופ' 48
"הרקוויאם שלי הולחן ללא סיבה ובשביל כיף, אם יורשה לי לומר כך". כך כתב פורה לידיד. הביצוע הראשון של היצירה, בתחילת שנת 1888, היה כשנתיים לאחר מות אביו של המלחין, ובאופן מקרי שבועיים לאחר פטירת אימו, אך אין כל עדות לכך שהרקוויאם ומועד ביצועו היו קשורים לשני אירועים אלה. פורה לא היה חדשן. הוא הלחין במסגרת הצורות המוזיקליות הקיימות. יחד עם זאת, יש ביצירותיו העזה לא מעטה בתחום ההרמוני ובשילוב יסודות עתיקים, כמו למשל מודוסים גרגוריאניים עם יסודות בני-זמננו. "הרקוויאם שלי, כך אומרים, אינו מביע כל כך את הפחד מפני המוות כמו את השלווה והרוגע של מנוחת עולמים. יש שכינו אותו 'שיר ערש למוות', וזהו אמנם יחסי למוות: אני רואה בו גאולה אפופת אושר, שאיפה לחדווה של העולם האחר יותר מאשר מעבר מדכא אל בלתי נודע מאיים". כך התוודה פורה בפני ידידו לואיס אגאטאן. למרות שהרקוויאם שלו מרגש, יש בו אינטימיות ללא הניגודים הקיצוניים הקיימים ברקוויאם של ברליוז או המרכיבים הדרמטיים-אופראים בזה של ורדי. "מן הראוי לקחת בחשבון את אישיותו של האמן. ברקוויאם שלי, למשל, חשתי צורך להשתחרר מן המבנה המסורתי. הרי ליוויתי הלוויות כה רבות בנגינה בעוגב, והטקס מוכר לי היטב. ברקוויאם שלי שאפתי למשהו חדש", הסביר. אחד האמצעים בהם פורה מדגיש רגשות אנושיים ברקוויאם הוא באמצעות בחירת הטקסט - מה הוא כולל ומה הוא מוציא, ועדיין מותיר את היצירה ראויה לשימוש בטקסי הקבורה הקתוליים. הוא הוציא את הסקוונצה, ובראשה את ה-"דיאס-אירה", המספק תיאור מאיים של יום הדין, ואשר באופן מסורתי מופיע אחרי ה-"אל רחם-נא". התייחסות מקוצרת ומאיימת פחות לתיאור יום הדין קיימת בפרקים "תרומה" ו-"הצילני נא". במרכז היצירה אחרי "קדוש" הוסיף פורה את "מושיע צדק" הלקוח מסוף ה-"לקרימוזה" המסיימת את הסקוונצה שהושמטה. לאחר סוף הטקסט המסורתי של הרקוויאם הוסיף פורה שני פרקים: "הצילני-נא" ו-"בגן-עדן", שניהם מתוך הפולחן של טקס הקבורה. "הצילני-נא" מושר בדרך כלל לאחר סיום המיסה במהלך טקס המחילה. "בגן-עדן" מושר מחוץ לכנסייה בדרך לבית-הקברות. בהכללת שני פרקים אלה שילב פורה את טקס ההלוויה עם הקבורה לחיבור אחד. ה-"כניסה" הפותחת את הרקוויאם מבשרת כבר בראשיתו את האווירה הרוגעת המאפיינת את היצירה כולה.
לאחר "מנוחת-עולם תן להם, אל" רציני,
הצליל ב-"אור-נצח" פורח ומבליט בכך את חשיבות סמל טקסטואלי זה במסורת הנוצרית. "האר
להם" חוזר ארבע פעמים בעוצמה הולכת ונעלמת. הטנורים פורשים מלודיה ארוכה, שעתידה
לחזור בפי כל המקהלה ב-"אל, רחם-נא". מלודיה זו, וגם זו שבפי זמרות הסופרן שאחריה,
הן בהשראת הזמרה הגרגוריאנית. ה-"תרומה" פותח בכניסות בחיקוי בכלי המיתר הנמוכים
ואחר כך בחיקוי קנוני בקולות בטקסטורה עשירה. בחלק המרכזי סולו בריטון סטטי (חזרות
רבות על אותו צליל) עם ליווי קצבי. בהמשך חוזר החומר המוזיקלי של תחילת הפרק ויוצר
מבנה א-ב-א. המקהלה מסיימת את הפרק בשירת "אמן" מעוטרת. בפרק "קדוש" מופיע צליל
הכינור לראשונה ביצירה - מסמל את עליית הנשמה לשמים. הנבל משמיע ארפג'ים עולים (לא
במצב יסודי) דבר הנותן תחושת ריחוף. הוויולות מנגנות בתנועה נגדית אחת לשנייה (מעין
מניפה). העוגב מנגן אקורדים במהופך. הקולות מופיעים בשירת מענה: גברים כנגד נשים.
ממכלול זה נוצר תיאור מוזיקלי של הפסוקים מספר ישעיה מהם לקוח הטקסט. לקראת סוף
ה-"הושע-נא" מתגברת העוצמה עד לכדי זעקה גדולה. הפרק מסתיים בטריל חרישי של
הכינורות. ב-"מושיע צדק" זוכה העוגב לתפקיד פעיל בליווי הסולו של הסופרן. פורה
מפקיד בידיה אחת הנעימות הזכות והשירתיות שכתב, אשר משקפת שלווה ומנוחה.
ב-"שה-אלוהים" מוצגת מלודיה יפיפייה בכינורות, ויולות ועוגב. עם כניסת הטנורים
מתגלה, כי המוזיקה הפותחת היא למעשה מנגינה נגדית לזו של הטנורים. המקהלה נכנסת
באופן כרומטי המבטא ייסורים, לפני שהטנורים חוזרים לבדם על הטקסט בפעם השלישית.
הפרק רצוף שינויי סולם, וכשזמרות הסופרן מחזיקות בצליל דו על המלה "lux"
מתרחשת מודולציה קסומה ונוצר התפר עם "אור נצח". הפרק מסתיים בחזרה על הקטע הפותח
את היצירה ברה מינור ואחריו הקטע התזמורתי הפותח פרק זה, אך הפעם ברה מז'ור. בכך
מתבססת ההשערה, שפורה התכוון לחבר מיסה ללא שני הפרקים הנוספים, ואילו נשארה זו
הגרסה הסופית, הסיום היה אופטימי. כפיצוי להשמטת הסקוונצה הכוללת את קטעי "יום
הדין" הסוערים שבה, מביע פורה בפרק "הצילני נא" שיא רב עוצמה שמרכזו במילים: "היום
ההוא, יום הדין" (מסומן בתווים פורטיסימו). בתזמור המלא נוספות כאן קרנות וחצוצרות
לציון אזכור "יום הדין" המקוצר הכלול בפרק זה. אופיו של הפרק, הכולל בראשיתו ובסופו
קטעי סולו לבריטון, חריג ביצירה כולה ובפרט לפרק המסיים "בגן-עדן". הסופרניות
פותחות במלודיה ארוכה לאורך 27 תיבות. המקהלה מצטרפת במלה "ירושלים" המושרת ארבע
פעמים. הליווי התזמורתי הוא שמימי וכולל חילופי מז'ור-מינור והרמוניות מרצדות
בניסיון לתאר את גן-העדן השמימי. פורה נהג לומר לאחותו בביקור בבית הקברות שליד
ביתם: "כמה טוב יהיה לישון כאן, יש פה כל כך הרבה שמש ...". הוא מסיים את היצירה
במלה בה פתח "רקוויאם".